כאן מתחיל בעצם סיפורנו הפעם. זהו סיפור השזור בהסטוריה ארוכת שנים של פעילות בנגב. הרשו לי לעצום עיניים למספר דקות, לכבות רדיו וטלביזיה ולחזור אחורה כ 2000 שנה:
התקופה הנבטית-רומית-ביזנטית - 300 לפנה"ס עד 640 - לסה"נ.
הנבטים התאפיינו בעיקר גידול מקנה והובלת שיירות סחר חוצות מדבר, והם הותירו אחריהם עדויות ארכיאולוגיות או היסטוריות מעטות ביותר.
אפשר להניח כי התבליט הגיאוגרפי ותפוצת מקורות המים המעטים במרחב הנגב מיסדו בו, זה מאות שנים, אתרי חניית לילה של שיירות הסחר, שמקורות מים אלה שירתו אותן ואת מגדלי המקנה. אפשר היה לראות בחניוני העדרים והשיירות האלה את גרעיני יישובי הקבע אשר החלו להתגבש באותה תקופה תוך כדי פיתוח הדרגתי של חקלאות-נגר בגיאיות, ענפי מלאכה, שירותים ועוד.
היקפה של חקלאות זו מוערכת בכ40,000 - דונם שטח מושקה במי-נגר, שזרמו מכ-2,000,000 - דונם מדרונות ורמות. חקלאות גיאיות זו, שראשיתה כנראה בתקופת הברזל ואולי אף קודם, הגיעה בתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית לשיא התפתחותה.
רוב רובן של החוות החקלאיות שהוקמו אז מוקמו במתאם טופוגראפי מובהק לאורך קווי איסוף המים בגיאיות, העקרונות הבולטים שעל-פיהן נבנו חוות אלו הם סיכור, תיעול וטרסות על המדרונות. הסכרים נבנו לרוחב הגיאיות בניצב לכיוון הזרימה של מי-הנגר, במרחק של כמה עשרות מטרים זה מזה. הם נבנו בניה מסותת סיתות גס, והוגבהו בהדרגה עם עליית פני הקרקע שנאצרה בחלקות ההשקיה. תעלות המדרון הותוו באלכסון מתון כדי להחיש את זרימת מי-הנגר מן המדרונות אל חלקות העיבוד, על מנת להגביר ככל האפשר את תרומתם. הטרסות האטו את זרימת המים ואפשרו להם להיספג באדמה ולא לסחוף אדמה בדרכם המואצת קדימה. על הטרסות גודלו גידולי השדה וניטעו גפנים ועצי פרי. הייתה זו חקלאות-שלחין מובהקת, אשר יצרה ברשת גיאיות זו אקלים ים-תיכוני שאפשר לחקלאי הנגב לגדל חיטה, שעורה, קטניות, גפן, תאנה, זית, שקד, תמר ועוד.
עד כה נתגלו תשע גיתות לדריכת ענבים וייצור יין באזור: ארבע בעבדת, שלוש בשבטה ושתיים בחלוצה. מיקומן מעיד על כך שבסביבות הערים גדלו יותר כרמים ובוסתני-פרי ובקצות הפריפריה החקלאית גידלו בעיקר תבואות חורף.
אחד הסימנים הבולטים של החקלאות הזאת שנשארו עד היום הן חלקות המדרון אשר על-פניהן בנויות תלוליות אבן קטנות, שאותן זיהה ותיאר לראשונה הנוסע הבריטי פאלמר בשנת 1870 , בעת ביקורו באזור. תפוצתן היא בעיקר בקרבת הערים.