ב-1990 הגיע גדעון בוינג'ו לכפר ורדים. על אף שהישוב נקרא כך, הוא רחוק מאוד מלהיות כפר. כפר ורדים הוקם בסוף שנות ה-70 כחלק מהפרויקט השאפתני (והמוצלח) של סטף ורטהיימר להקים תעשיה מפוארת בגליל המערבי וליישב את עובדי האזור בישוב איכותי. דרומית מזרחית ממעלות הוקם הישוב כפר ורדים, שכיום הוא כבר מועצה מקומית, והכניסה אליו (ויש אומרים גם החיים בו) מעניקה לך תחושה שאתה נוסע באחת העיירות ההרריות שבמרכז ארה"ב. בתים פרטיים ענקיים מוקפים בגינות ירוקות, מרכז מסחרי קטן ומטופח, והכל בתוך חורש טבעי ירוק. עכשיו דמיינו את הכל בשלג בחורף...
את היין שלו החל גדעון לייצר עוד לפני כן. "למעשה", מציין גדעון וצוחק, "אני גדלתי עם בקבוק יין על השולחן, לא בקבוק מיץ. אני רומני אסלי. את היין הראשון שלי הייתי עושה עם סבא שלי שהתגורר בכפר שמאי (באזור צפת - ג.פ). שם חייתי בין משפחות הרומנים לתימנים. עד היום זכורות לי חוויות מהמקום, התקופה ושילוב התרבויות".
"את היין היותר רציני שלי התחלתי להכין בסוף שנות ה-70 מענבים שגדלו ברמה"ג", מספר גדעון, "כל חיי המשכתי לייצר יין, גם כשעבדתי באינטל בירושלים. בשנת 90 עברנו להתגורר בכפר ורדים, אז כבר בניתי מראש יקב קטן מתחת לחניית הבית, ואז גם התחלתי כבר ביצור "מדעי ומדויק" יותר".
התפנית של היקב חלה בשנת 96, עת דניאל רוגוב, "גילה" בקבוק יין של גדעון, ופרסם המלצה מחמיאה מאוד בעיתון "הארץ". בעקבות הכתבה קיבל גדעון טלפונים רבים שהקפיצו אותו לרמות ייצור של 4000-6000 בקבוקים בשנה.
"כמות הבקבוקים היא בהחלט בהחלטה שלי", משתף אותנו גדעון בהתלבטויותיו. "ברור לי שזו לא חוכמה רק להגדיל את כמות הבקבוקים. צריך לשווק אותם, למכור אותם, להטעים, לקדם מכירות, זה לא פשוט, מה עוד שעשיית היין זו לא העבודה הבלעדית שלי".
גדעון נזכר במסעדה מאזור תל אביב שמכרה את היין שלו, וביום שישי אחד ביקשה באופן דחוף "שניים". גדעון הפך את כל תוכניותיו, ונסע לתל אביב (שעתיים נסיעה לכיוון, זה לא צחוק). כשהגיע למסעדה עם שני הארגזים, אמר לו בעל המסעדה שהתכוון ל.. שני בקבוקים. בסופו של דבר התפשרו השניים על ארגז. המקרה בא להראות לכולנו, כי גם יין טוב, מוכר ושעשוי מצוין, קשה למכור.