יין לקידוש

סדרי השבת בבית יהודי מסורתי כללו מאז ומתמיד את המנהג שלפני סעודת שבת מקדשים על יין לקידוש, ובחוסר יין לקידוש - על הלחם. מקור מנהג יין לקידוש הוא רבני, ומצוות הקידוש על ה- יין נדרשה בתורה שבעל פה מתוך דברי התורה. כפי הנראה השתלב מנהג יין לקידוש במנהגי השבת סביב המאה הראשונה לפנה"ס. יין לא הוגש בימי חול אלא בימים מיוחדים, כגון שבתות וחגים. כך נוצר הקשר המיוחד בין יין ואופיו המיוחד של יום השבת. הרבנים הציעו לצרף לשתיית היין את האמירה "זכור את יום השבת לקדשו" כדי להסביר מדוע היין מוגש ביום הזה. מכאן שמנהג שתיית יין לקידוש קיים מאות שנים, וגם כיום ברכה על יין קידוש היא נוהג קבוע בבתים רבים.

כדי לקיים את מצוות הקידוש צריך להניח את ה- יין  לקידוש בכוס, ותוך שהוא אוחז בכוס לומר את הקידוש. וצריך שיהיה בכוס  יין לקידוש בשיעור שיש בו חשיבות. לאחר הברכה צריך המקדש לשתות כשיעור 'מלא-לוגמיו', שהוא שיעור שתייה המיישב את דעתו של השותה.
כיום בדרך כלל לא רשום על תווית בקבוק יין אם היין מתאים לקידוש והבדלה, או שברכתו בורא פרי הגפן. 

הברכה על יין לקידוש

הקידוש בליל שבת או חג הוא הקידוש העיקרי, ומשמעותו תקפה לגבי כל השבת או החג. במרכזו ברכה מיוחדת על קדושת היום המורכבת משתי ברכות, הברכה שעל ה- יין והברכה שעל היום, וכוללת תמיד את הזכרת יציאת מצרים, ובשבת גם את בריאת העולם. חתימת הברכה בשבת על יין לקידוש היא "ברוך אתה ה', מקדש השבת", ובחג היא "ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים". לפני ברכת קדושת היום אומרים פסוקים מן התורה וברכה ראשונה על ה- יין. בחג מוסיפים לאחר הקידוש גם את ברכת "שהחיינו".
כמו כן, במוצאי השבת, אחרי גמר תפילת ערבית עורכים טקס לציון צאת השבת מבדילים על הכוס בטקס ההבדלה בעל ארבע ברכות.

גביע יין לקידוש

מקום מרכזי בטקס הקידוש תופס גביע יין לקידוש, ובתפוצות השונות נהגו להשתמש בו בעיצובים שונים. גביע יין לקידוש הוא פריט יודאיקה מרכזי בעל ערך אומנותי רב ולרוב הוכן מכסף טהור. ניתן למצוא גביעי יין לקידוש מעוטרים בסמלים יהודים עתיקים כמו כתרי תורה ורימונים, נהרות גן עדן תוך ציון שמותיהם המביאים סגולה וכ''ו.